פסקי דין בתעבורה

 

 

בית המשפט     

 

            

 

מונית המסיעה נכה אינה רכב נכה
ערעור  עפ"א 18296-03-17 בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים, לפני כבוד השופטת מרים סוקולוב. פסק הדין ניתן ב-15 מאי 2017.
 
נהג מונית החנה את רכבו בסמוך לאבן שפה המסומנת אדום לבן. בעקבות כך נרשמה לחובתו הודעת תשלום קנס על סך 250 ש"ח. הנהג ביקש להישפט ובמועד הדיון טען כי רכבו משמש להסעת נכים וכי במועד נשוא דו"ח החניה, הגיע למקום על מנת לאסוף נכה בכסא גלגלים. לדבריו, הוא עזב את רכבו למשך דקות מספר על מנת לסייע לנוסעת הנכה להגיע לרכב. 
 
בית משפט לתעבורה, שעל פסק דינו ערערה המדינה, קבע כדלקמן: 
מאחר שמדובר ברכב הסעה בשכר לנכים, אין מקום להחמיר עם נהג רכב הסעה לנכים יותר מאשר עם נהג מונית רגילה, אשר נהגה היה רשאי לעצור במקום לצורך איסוף נוסע או הורדתו.
יוער כי חוק חנייה לנכים מתייחס לאדם עם מוגבלות שיש ברשותו רכב משלו, ואיננו מתייחס לאנשים עם מוגבלות אשר נזקקים לשירותי הסעה בשכר. 
מסקנתו של בית משפט לתעבורה הייתה כי מעשהו של המשיב "מהווה סטייה קלה בבחינת זוטי דברים", וקבע כי למרות שלשון סעיף 76(ב) לתקנות התעבורה מתייחס למונית ולא לרכב הסעה לאנשים עם מוגבלות, יש להחילו גם על רכב הסעה בשכר המיועד לאנשים עם מוגבלות בנסיבות דומות.
לדברי שופט התעבורה, במקרה דנן, אין לומר כי עצירה למשך 2, 3 דקות, לצורך סיוע לנכה בהגעה לרכב, מהווה סטייה ניכרת מהדרוש לשם מילוי ייעודו של רכב הסעות לנכים. 
עוד קבע בית המשפט לתעבורה כי חיוב בדין של המסיע בשכר אדם עם מוגבלות, עלול ליצור הפלייה בין אנשים עם מוגבלויות שהם בעלי כלי רכב פרטיים ויש להם תגי חניה לנכים, לבין אותם נכים המסתייעים ברכבי הסעה מיוחדים. 
 
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה ופסק:
1. טעה בית המשפט לתעבורה בהרחיבו את הוראות תקנה 76(ב) לתקנות התעבורה, שמתייחס רק למוניות והחילם גם על רכבי הסעה בשכר לנכים. כל עוד לא נעשה שינוי חקיקתי, יש לפעול בהתאם לחוק ואין זה תפקידו של בית משפט לסטות מהאיזונים שנקבעו על ידי המחוקק. 
 
2. ההיתר הקבוע בתקנה 76(ב) אינו כולל המתנה לנוסע, ובוודאי שאינו כולל הובלת הנכה ליעדו. התקנה דנן, מתירה לנהג מונית לעצור בתחום "אין עצירה", לצורך הורדה או איסוף נוסע ותו לא.
 
3. אכיפת החוק ככתבו וכלשונו, חשובה לצורך שמירה על הסדר הציבורי. קביעת בית משפט לתעבורה בנוגע לפרשנות המרחיבה של תקנה 76(ב) לתקנות התעבורה, תגרום לכך שכלי רכב ללא תו נכה, לרבות רכבים פרטיים, יחנו במקומות אסורים בכל רחבי העיר ויוכלו לטעון כי המתינו או הובילו נוסע בעל מוגבלות וכך תגרם אנדרלמוסיה והפרעה משמעותית בתנועה.
 
לאור כל האמור לעיל, נתקבל הערעור, ובוטל את פסק דינו של בית משפט לתעבורה ונהג המונית הורשע. 
בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, כפי שפורטו לעיל בהרחבה, הופחת במידה ניכרת הקנס המקורי שהוא  250 ₪ לקנס בסך 75 ₪.


 
 
חובת הנוסע בתאונה
 
ת"פ 26121-05-16 בית משפט השלום לתעברה בתל אביב – יפו בפני כב' השופט עידו דרויאן. הכרעת הדין ניתנה ב-8.3.17.
 
רקע ועובדות שאינן במחלוקת:
ביום 2.3.15 נטל הקטין ל.א. את רכבו של אחיו, ללא רשות ומבלי שהיה מורשה לנהוג, ובשעות הערב או הלילה הצטרפו אליו מכרים – הנאשם ושני קטינים נוספים – לנסיעה מעיר מגוריהם טבריה לעיר בני-ברק.
בתאריך 4.3.15, בשעה 04:20 לערך, נהג ל.א. ברכב בדרום תל-אביב, כשהנאשם יושב במושב האחורי, מאחורי מושב הנוסע. הרכב עמד ברמזור אדום, ושוטרים שהיו בניידת סמוכה הורו לל.א. לעצור לבדיקה.
ל.א. התעלם מהוראת השוטרים והחל לנסוע בניגוד לכיוון התנועה, באופן פרוע ומסוכן, כשהניידת דולקת בעקבות הרכב. בצומת הרחובות בגין והגדוד העברי איבד ל.א. שליטה על הרכב, עלה על אי-תנועה ופגע בתמרור. ל.א. המשיך בנסיעתו הפרועה בניגוד לכיוון התנועה, וכך עד צומת הרחובות הר-ציון ולוינסקי (מרחק הנסיעה מתחילת המרדף ועד לתאונה הוא 1.1 קילומטר).
כשהגיע הרכב לצומת הנ"ל, פגע חזיתית ובעוצמה באדם שהיה רכוב על אופניו והמתין בצומת לאור ירוק. הנפגע הוטח על השמשה הקדמית של הרכב שהתנפצה, ועוד נותר מוטל על מכסה המנוע, כשל.א. ממשיך בנסיעתו מספר מטרים, עד שסטה לפתע שמאלה, הנפגע הושלך לכביש, והרכב התנגש בעץ.
משעצר כך הרכב, יצאו הנוסעים ממנו ונמלטו בריצה, בעוד הנפגע מוטל על הכביש. לאחר מרדפים רגליים, נעצרו הנוסעים על-ידי שוטרים.
לנפגע נגרמו חבלות ופציעות רבות, שעיקרן שבר מורכב ברגלו, שהצריך אשפוז וניתוח.
ל.א. עומד לדין בנפרד בגין עבירות של הפקרה לאחר פגיעה.
 
כתב האישום 
הואשם הנאשם בעבירות הבאות, בגין אירוע מיום 4.5.16:
א. הפרת חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה, לפי סעיף 64א1 לפקודת התעבורה;
ב. הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977;
 
המיוחס לנאשם בכתב האישום:
1. הנאשם נמלט מהמקום בריצה, אף שהיה מודע לפגיעה הקשה בנפגע, וכך הפר את חובתו להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה.
2. הנאשם נמלט כאמור עד שנעצר בידי שוטר שרדף אחריו, ובכך הפריע לשוטר במילוי תפקידו.
 
טענות ההגנה:
ההגנה מסכימה לעיקרו של התיאור העובדתי שהוא לעיל, אך טוענת טענות עובדתיות אלה:
1. הנאשם אמנם נמלט מהרכב, אך היה זה מחמת חששו להתלקחות הרכב;
2. הנאשם עצר מרצונו לאחר שניות ספורות של מנוסה, מששמע את השוטר קורא לו לעצור. כך, כופרת ההגנה בטענה שהנאשם נלכד על-ידי שוטר במהלך מרדף;
3. למעשה, לא היה סיפק ביד הנאשם להתעשת ולהזעיק עזרה, משחלף זמן קצר מאוד בין הפגיעה למעצרו, מה גם שלא היה בחזקתו טלפון ובזירה היו כבר שוטרים;
עוד טוענת ההגנה למשמעות המשפטית של התנהגות הנאשם, שאינה עולה כדי עבירה של הפרת חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה:
1. החובה המוטלת בחוק היא רק להתקשר לגופי ההצלה, ולא לעצור ולהמתין (בשונה מחובתו של נהג, לאחר פגיעה);
2. המצב העובדתי – כשהנאשם נעצר זמן כה-קצר לאחר הפגיעה – שולל למעשה את התגבשות היסוד העובדתי של הימנעות מלהתקשר;
3. נוכחות השוטרים במקום ייתרה את חובת ההתקשרות לגופי ההצלה;
 
גרסת הנאשם:
כבר בהודעתו הראשונה מיום האירוע בשעה 11:25 [ת/1] מסר הנאשם את עיקרי גרסתו, לפיה ישן ברכב עד שהתעורר לפתע, מצא עצמו ברכב הדוהר, החל לצעוק לנהג שיעצור, שמע וראה את הפגיעה בנפגע, ואז הרכב נתקע בעץ. הנאשם יצא מהרכב כי נחבט בפניו במושב שלפניו והחל לרוץ "כי נלחצתי". הנאשם עצר כששמע את השוטר קורא לו לעצור;
בהודעתו השנייה, כשעה לאחר הראשונה, חזר הנאשם על דבריו והרחיב כי הגורם להתעוררותו הייתה הפגיעה הראשונה בתמרור. הנאשם יצא מהרכב, ראה את הנפגע מוטל על הכביש והחל לרוץ "ריצה קטלנית, לא ראיתי בעיניים". לשאלה מדוע נבהל וברח, השיב הנאשם ש"מהמהירות של הנסיעה, למה הוא לא עוצר, ומכל האירוע הזה גם שנתקענו בעץ". לשאלת החוקר, "ומזה שנתקעתם בבן אדם?" השיב הנאשם "מזה הכי נלחצתי";
בהודעתו השלישית, כ-10 שעות אחרי התאונה, הוסיף הנאשם ואמר שנרדם כי היה עייף והוא גם מעשן חשיש. הנאשם נשאל מפורשות ומוסר שראה את הנפגע מוטל על הכביש וזז, מיד כשיצא מהרכב, ואז החל לרוץ "מהלחץ". כששמע את השוטר צועק, "אז הבנתי שקרה משהו" ולכן עצר וניגש לשוטר. הנאשם הוסיף ותהה כיצד יכול היה לעזור לנאשם ואמר "איך אני אקרא לאמבולנס, אין לי פלאפון, אז כולי בבהלה והתחלתי לרוץ";
 
דיון ומסקנות עובדתיות:
1. באשר לסיבת הימלטותו של הנאשם מהרכב: גרסת החשש מהתלקחות הרכב עלתה בשלב מאוחר מאוד, רק בשלב החקירה הנגדית בעדותו של הנאשם, ואף-זאת כבדרך-אגב. הנאשם גם לא עצר במרחק בטוח מהרכב. השופט דחה טענה זו, וקבע כי הנאשם נמלט מהרכב כי נבהל מתוצאות נהיגתו הפרועה של הנהג, כפי שחזר ואמר בכל הזדמנות. הנאשם ידע וחש שחבריו והוא "עושים משהו לא בסדר".
2. באשר לסיבת עצירתו של הנאשם במרוצתו: גרסת הנאשם, לפיה עצר מרצונו כששמע את השוטר ואף החל ללכת לקראתו, סותרת את תיאורו המפורט של השוטר בדו"ח שערך ובעדותו. תמיכה עקיפה לדברי השוטר ניתן למצוא בדברי הנאשם עצמו, שמסר שהשוטר "כעס עלי ואמר שאם אברח הוא ירה בי" – דברים אלו מתיישבים עם ניסיון בריחה שסוכל על-ידי השוטר, ולא עם טענת הנאשם לציות לשוטר. השופט דחה את טענת הנאשם, וקבע על-סמך דברי השוטר, כי הנאשם נמלט עד שנחסם על-ידי אזרחים, נאלץ לעמוד, ונלכד.
3. באשר למשמעות העובדתית של הזמן הקצר שחלף בין עצירתו הסופית של הרכב לבין לכידת הנאשם: מהנסיבות ומהמסקנות לעיל מובהר כי הנאשם לא התכוון כלל להזעיק את גופי ההצלה, וכל מעייניו היו נתונים לטובתו האישית-אנוכית, שבאותו רגע סבר כי היא מצדיקה את בריחתו מהמקום. הנאשם גם לא התעכב כדי לברר האם השוטרים במקום הבחינו בנפגע, על-פניו חלף במרוצתו ללא נקיפות מצפון. האירוע ארע במרכזה של עיר, כשאנשים נוספים מצויים בסביבה, אך הנאשם לא עצר ולו לרגע כדי לברר אפשרות של התקשרות לגופי ההצלה, ולו באמצעות אחר, או על-דרך פנייה לשוטרים במקום – ומה קל מזה. 
4. השופט קבע כי הוכח שהנאשם ברח מהרכב מחמת בהלה, שמקורותיה בהבנת הפסול שבמעשי הנהג, תחושת אשמה בגין מעשים אלו, ותחושת אשמה וחשש בגין התוצאה והשלכותיה; הנאשם נמלט, לא שעה לקריאות השוטר שדלק אחריו, ולא עצר אלא משנחסמה דרכו והא נאלץ לעצור; בשום שלב לא התכוון הנאשם התקשר לגופי ההצלה, או למצער לברר אם השוטרים ערים למצבו של הנפגע כמי שמוטל על הקרקע ומדמם.
 
דיון ומסקנות משפטיות – חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה:
סעיף 64א1 לפקודת התעבורה קובע את חובתו של נוסע ברכב :
נוסע ברכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם חייב להתקשר לגופי ההצלה הנחוצים ולהזעיקם למקום התאונה, בהקדם האפשרי בנסיבות העניין, אלא אם כן נוהג הרכב עצר והזעיק עזרה...
 
סעיף זה מחייב את נהגו של רכב, המעורב בתאונה, בחובה כפולה:
1. החובה לעצור, כדי לעמוד על תוצאות התאונה; 
2. החובה להזעיק עזרה, שהנה חובה מוגברת, הכוללת "להושיט עזרה מתאימה בהתאם לנסיבות המקרה ולמקום התאונה, ובכלל זה, בהתאם לנסיבות המקרה, להזעיק את גופי ההצלה המקצועיים הנחוצים למקום התאונה, להמתין ליד הנפגע עד להגעתם, לדאוג למניעת כל נזק נוסף לנפגע ככל יכולתו ולהגיש לנפגע עזרה ראשונה אם ביכולתו להגישה על פי הכשרתו";
עיון בלשון הפקודה מבהיר מייד, כי חובתו של הנוסע מצומצמת מאוד, בטיבה ובהיקפה, מחובתו של הנהג: החובה לעצור אינה חלה כלל על הנוסע (שממילא אינו שולט ברכב, אחרת היה 'נהג' ולא 'נוסע'); והחובה להזעיק עזרה שונה מהותית, בהיותה מצומצמת להתקשרות לגופי הצלה בהקדם האפשרי, אם הנהג לא עשה זאת.
הגיון הדברים ברור, לפי שרטוטם של מעגלי-היקף של אחריות-בכוח וקרבה פיזית לאירוע ולתוצאותיו. 
הנהג הוא גם אחראי-בכוח לתוצאות וגם מצוי בקרבה לאירוע, ולכן מוצדק לחייבו הן בעצירה ובזמינות לגופים חוקרים והן בווידוא הגעתה של עזרה נחוצה מגופי הצלה;
הנוסע איננו אחראי-בכוח לתוצאות אך מצוי בקרבה לאירוע (ולעתים יש לו יכולת להשפיע על התנהגות הנהג לאחר התאונה), ולכן חובתו איננה כוללת עצירה וזמינות לחקירה אלא רק הזעקת גופי הצלה. גם עונשו, היה והפר חובתו המצומצמת, עד מחצית מעונשו של נהג;
עובר-אורח איננו אחראי-בכוח לתוצאות, אך אם מצוי הוא בקרבה לאירוע – קמה עליו חובה לסייע לְנפגע שמצוי סכנה חמורה ומידית, כשחובה זו יכול ותתמצה בהזעקת גופי הצלה. היה והפר חובתו המצומצמת, יהא עונשו קנס בלבד, לפי חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998;
 
ההגנה מציעה-למעשה לראות גם בחובה מצומצמת זו נטל שאין להטילו על הנאשם, כאדם, ואין לבוא עמו חשבון על ציותו לנטייה טבעית שבבהלה מידית. 
אך הממצאים העובדתיים מחייבים את המסקנה שהנאשם הפר את חובתו זו, מתוך העדפה פסולה-מוסרית ואסורה-פלילית של טובתו האישית, הגם שבקלות וללא טרחה או סיכון יכול היה לעשות את הנדרש, שאמור להיות גם מובן-מאליו.
 
דיון ומסקנות משפטיות – הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו:
משנמצא כי הנאשם ברח מהשוטר על-אף קריאותיו של השוטר, ועצר בעל-כורחו משנחסמה דרכו וכך נלכד על-ידי השוטר שנאלץ לדלוק אחריו, ממילא הוכח כי הנאשם הפריע לשוטרים בשעת מילוי תפקידם.
 
סוף-דבר, הנאשם הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום:
א. הפרת חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה, לפי סעיף 64א1 לפקודת התעבורה;
ב. הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
 


 
 
ניצני אכיפת החוק על אופניים חשמליים
 
תת"ע 5689-01-16 בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב – יפו בפני כב' השופט  עופר נהרי. הכרעת הדין ניתנה 12 בפברואר 2017.
 
כלפי הנאשם נרשמה הודעת תשלום קנס -  ולכשביקש להישפט – הזמנה לדין וכתב אישום  –  אשר בה נטען כי הוא רכב על אופניים על מדרכה ברחוב  ז'בוטינסקי ברמת גן  שלא לשם חציית המדרכה כדי להכנס לחצרים או לצאת מהם ובניגוד לתקנה 38(א) לתקנות התעבורה. 
---------------------------------------------
תקנה 38(א): לא ינהג אדם רכב או בעלי חיים על פני מדרכה, שביל או נתיב שיועד וסומן לסוג מסוים של רכב או של עובר דרך מסוים, אלא לשם חצייתה כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם.
---------------------------------------------
הנאשם, באמצעות בא כוחו, ציין בתשובה לכתב האישום כי הוא " כופר בעבירה". 
במהלך הדיון בבית המשפט נשאל הנאשם והשיב:
שאלה: אתה מסכים שנסעת על המדרכה?
תשובה: כן. 
בין היתר טען הנאשם להגנתו כי מצא שהרכיבה על הכביש מסוכנת.
שאלה: מה אותו קטע דרך שראית אותו כמסוכן על הכביש לנסוע על האופניים מבחינת אורכו בדרך לרכבת? 
תשובה: יש שם שני קטעי כביש, אחד כמו 300 מטר, שניהם 300 מטר, אולי קצת יותר. 
שאלה: אם שקלת בקטעים אלה, להסיע את האופניים שלך אגב הובלתם ביד,    ללא נסיעה?
תשובה: לא שקלתי.  אני חייב לומר שכוון שהשוטרים הקודמים לא עצרו אותי אז היה לי רושם שזה בסדר.  
שאלה: היום אתה ברושם אחר? 
תשובה: כן. היום ברור לי שאסור לרכב עם אופניים על המדרכה". 
 
מהכרעת הדין:
"...עובדתית , בניתוחו של אירוע זה , יש אם כך ראשית מקום לומר כי הנאשם רכב על אופניים על מדרכה וגם עשה כן שלא לשם חציה או כניסה או יציאה מחצרים. 
הנאשם , לדבריו שלו, רכב על אופניים על המדרכה המדוברת כדי לנוע מערבה לכיוון תחנת רכבת ,וזאת, לדבריו, במהלך מגמת פניו להגיע מביתו ברמת גן לתחנת רכבת מרכז בת"א. 
וכאן יש לשאול לטעמי שאלה פשוטה : האם המחוקק התיר רכיבת אופניים על מדרכות? 
ככל שהדבר מצריך בציבור תזכורת, התשובה לכך מצויה תקנה 129(א) לתקנות התעבורה." 
---------------------------------------------
תקנה 129(א): לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; אולם מותר להולך רגל להוביל אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל. 
---------------------------------------------
"ההגנה מבקשת למעשה שבית המשפט זה יכריע בניגוד לדבר המחוקק, אך אין סמכותו של בית המשפט לעשות כן, וממילא גם אין הצדקה לעשות כן.
המדרכות הן להולכי הרגל. כשם שמעבר חציה הוא מבצרם של הולכי הרגל, כך גם, ולבטח במידה לא פתוחה, המדרכות הן מבצרם של הולכי הרגל. אין להפקיע מהולכי הרגל את המדרכות. 
על מדרכות מצויים ושקועים בעניניהם, בסידוריהם, בהתרוצצתם ובהליכתם, ילדים, גברים, נשים, קשישים, עגלות ובהן תינוקות ופעוטות ועוד ועוד.     
כלום ראוי להתיר לסכן אזרחים אלה בפגיעה אגב נסיעה של רוכבי אופניים על מדרכות? כלום ראוי אפילו רק להפר את שלוות נפשם כשהם מצויים ועוסקים לגיטימית בעניניהם על מדרכות? אינני סבור כך. 
ובתגובה לטענות ההגנה בתיק זה אף אוסיף ואומר כי גם אינני סבור, בכל הכבוד, כי יש מקום ליצירת 'מדרון חלקלק' שבו נשאיר לכל רוכב אופניים בישראל להכריע ולקבוע על אתר מהי אותה מדרכה מבחינת רוחבה או כמות הולכי הרגל עליה ברגע נתון, או בקירבה לגן ילדים, בית ספר, מרכז עסקי, בעת אבות וכיוצ"ב קריטריונים, האם מותר לו לרכב על מדרכה ספציפית או שמא לא, האם מותר לו אך בקטע נתון או שמא רק בקטע אחר. 
צר לי, אך לשיטתי אין להשאיר עניין שכזה לשיקול דעתם של רוכבי האופניים בישראל ולמעשה , כאמור, אף אין בידי כמובן סמכות לשנות מדברו המפורש והחד משמעי של המחוקק. 
לא בכדי ביקש המחוקק להגן על הולכי רגל מפגיעה בהם על מדרכות. 
יתרה מכך - המחוקק גם נתן פתרון לרוכבי אופניים מקום שהם רוצים בכל זאת להתקדם עם אופניהם על מדרכה וזאת לעשות כן כאשר הם מובילים, כהולכי רגל, את האופניים על המדרכה וזאת אם אין בכך הפרעה להולכי רגל. 
יכול אני להבין את רצונו של הנאשם שלא לסכן את עצמו ולא לנוע ברכיבה עם אופניו בתוך תנועה של מכוניות בקטע הדרך שמול הבורסה בר"ג, אך זוהי בדיוק הסיטואציה שבה זכה הנאשם כרוכב אופניים לקבל כאמור פתרון מאת המחוקק ויכול היה הוא אם כך להתכבד ולעבור את קטע הדרך שלדבריו מסוכן בכביש לא ברכיבה על המדרכה אלא בהובלת אופניו לצידו ברגל על המדרכה. אך הנאשם, לנוחיותו, בחר שלא להשתמש בפתרון מאזן זה. 
אכן , כאשר רוכב אופניים עושה שימוש בפתרון של הובלת אופניו ברגל על המדרכה בקטע דרך שלדבריו (כבמקרה דנן) מסכן אותו ברכיבה בכביש יתכן שבכך מקדיש הוא מעט יותר זמן וטרחה בהגעה למחוז חפצו (ובמקרה זה זמן לשם הגעתו היומיומית של הנאשם לתחנת הרכבת ולעבודתו), אך, מנגד, בעשותו כן אין הוא מגלגל את הסיכון בפגיעה גופנית ממנו אל אחרים (אל הולכי רגל) ואין הוא מפר את הדין המחייב אותו .
כך (בפתרון זה שמצוי בדין) יכול היה הנאשם לפעול, צריך היה לפעול, אך בחר, לנוחיותו, שלא לפעול.  
הנאשם הלין כי ' החוק היבש' נוגד את 'הרגשת הצדק' שלו. על כך אשיב לנאשם שיתכן ש'להרגשת הצדק' האישית שלו לא יוכלו להיות שותפים הולכי רגל אשר ייפגעו גופנית או יוטרדו בהיותם על מדרכות באם תותר רכיבת אופניים על מדרכות." 
לאור כל זאת הורשע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. 


 
 
ערעור על איסור מינהלי על שימוש ברכב
 
הערעור נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, תיק ע"ח 47430 בפני כב' השופט אברהם הימן. הכרעת הדין ניתנה ב-1.1.17.
 
רקע
מדובר ברכב אשר נתפס ברשות בנו של העורר, נהג חדש, ביום 10.12.16, בעת שזה נהג בו, ברשות העורר, ואשר בבדיקת נשיפה שנערכה לו התגלה בגופו ריכוז אלכוהול של 335 מ"ג לליטר אוויר נשוף. 
אין חולק כי העורר מסר לבנו את מפתחות הרכב  והתיר לו לנהוג ברכב לצורך בילוי בלילה שביום 9.12.16, תוך שהורה לבנו כי אם ישתה אלכוהול עליו ללון במקום ולנהוג ברכב רק למחרת כשהוא פיכח ועירני. אין חולק כי הבן שתה אלכוהול ונהג ברכב ביום למחרת ונעצר בידי המשטרה ביום 10.12.16 בשעה 07:05 כשהוא נוהג במצב של שכרות. 
העורר נסמך, בבקשתו לביטול צו ההשבתה המינהלי שהוצא לרכב, על הוראת סעיף 57ב. לפקודת התעבורה וטען כי עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע העבירה, וכי הורה לבנו להימנע מלנהוג ברכב לאחר שימוש באלכוהול, ואכן, לטענתו, בנו נהג ברכב לאחר שחש כי השפעת האלכוהול פגה. 
בא כוח המשיבה טען, בתגובתו לבקשה, כי אזהרת המבקש לבנו היתה בנסיבות מקרה זה "מן הפה אל החוץ" וכי לא ניתן לומר כי העורר עשה "כל שביכולתו" על מנת למנוע את ביצוע העבירה ועל כן אין לבטל את צו ההשבתה שהוצא לרכב. 
בית המשפט לתעבורה, שסרב לבקשת המערר להשיב לו את הרכב, קבע בהחלטתו כי בנסיבותיו של המקרה לא עשה העורר "כל שביכולתו" על מנת למנוע את העבירה לפי ש"התיר לבנו, נהג חדש ונעדר ניסיון נהיגה ממשי, לצאת לבילוי בידיעה כי שתיית אלכוהול היא עניין אפשרי שלא לומר צפוי בנסיבות אלה. הוא היה יכול להעריך כי בנו, נהג חדש שהסיכוי שיעריך הערכת יתר את כישורי הנהיגה שלו וינהג  בהשפעת אלכוהול איננו נמוך ובכל זאת סיפק עצמו במתן הנחיה או הוראה כללית בדבר הצורך לשוב הביתה רק למחרת, והותיר לבנו, חסר הניסיון, את ההחלטה כמה לשתות, מתי לשתות וכמה זמן להמתין מתום השתייה ועד לנהיגה. יתרה מזו: המבקש, בהיותו אדם דתי, היה מנוע מלשוחח עם בנו בטלפון ולצקת תוכן קונקרטי בהוראה שניתנה וממילא לא היה יכול לפקח על ביצוע".   
 
טענות העורר
העורר סומך עררו על נימוקים אלה: בהסתמך על סעיף 57(ב)(2) לפקודת התעבורה טוען העורר כי בית המשפט לתעבורה קבע החלטתו תוך שלא נתן משקל לעובדה כי בדיקת רמת האלכוהול היא בשיעור של 10% שהוא על סף האכיפה, כי בנו של העורר נהג בשלהי תקופת נהג חדש כאשר העורר שלח עמו מלווה וכן בעובדה כי בנו של העורר אכן קיים את מצוות אביו העורר ולן בלילה לאחר ששתה אלכוהול שהיא עובדה המאומתת בדבריו של הבן. כמו כן טען העורר כי העובדה שהינו אדם דתי אינה מובילה בהכרח לתוצאה שהוא לא יכול ליתן לבנו לנהוג ברכבו וכי יש לבחון את שאלת רמת צפיית הסיכון ללא קשר לאמונתו וליכולתו לקיים קשר טלפוני, שכן אחרת תימצא תוצאה בלתי הגיונית לפיה כל אדם דתי לא יכול להרשות לבנו שימוש ברכבו בהיעדר יכולת להתקשר אליו. העורר סבור כי יש לבחון האם הוראותיו לבנו היו ברורות והאם עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את נהיגת בנו ברכב בשכרות לפי מתחם הסבירות דהיינו - יש לבחון האם נהג העורר כאב סביר ונקט בפעולות אשר היו מונעות נהיגת בנו ברכב בשכרות. העורר סבור כי הוראתו לבנו שלא לנהוג ברכב אלא לאחר לינה היא הגיונית, נכונה וברורה וכי אכן קיים בנו את מצוותו. על כן טוען העורר כי עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את העבירה בעת שהורה לבנו הוראה ספציפית שאכן קויימה. לטענת העורר עובדת היותו אדם דתי שאינו יכול להתקשר לבנו על מנת לבדוק האם בנו אינו נוהג ברכב אינה יכולה להיחשב כעובדה שמלמדת על היעדר פיקוח מצדו באופן קטגורי וכי די בהיכרות בין הבן לאב ובמתן הוראות על מנת להעמיד האב כמי שמילא חובתו. לטענת העורר, בנו לא זלזל בהוראותיו אולם ככל הנראה טעה בשיקול דעתו עת חשב כי פגה השפעתו של האלכוהול וכי הוא יכול לנהוג ברכב. בהסתמך על סעיף 57(ג) לפקודת התעבורה טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם בהחלטתו כליל מנסיבות מיוחדות הבאות לידי ביטוי בנזק הרב שנגרם לעורר המשתמש ברכב לצורך עבודתו, כפי שפירט בבקשתו וכפי שעלה מחקירתו הנגדית, ומבקש להתחשב בחלוף הזמן מאז שנתפס הרכב ולהסתפק בתקופה זו כתקופה המצדיקה ביטול צו השבתת הרכב. 
 
טענות המשיבה
המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ויש להותירה על כנה, וכי העורר לא הצביע על כל פגם אלא מיחזר את טענות שהעלה בפני בית משפט קמא. 
 
דיון והכרעה
סעיף 57ב(א) לפקודת התעבורה מסדיר אפשרות בעל הרכב לעתור לביטולו של צו השבתת הרכב כדלקמן:
"(א) בעל הרכב שלגביו ניתנה הודעת איסור שימוש לפי סעיף 57א וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים לבקש מבית המשפט, המוסמך לדון בעבירות תעבורה, לבטל את הודעת איסור השימוש; בית המשפט יחליט בבקשה לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר". 
סעיף 57ב(ב) קובע את העילות שבהתקיימן יבטל בית המשפט את צו השבתת הרכב, כדלקמן:
"(ב) בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה: 
(1) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו; 
(2) מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א)".  
סעיף 57ב(ג) מקנה לבית המשפט שקול דעת לבטל את צו השבתת הרכב גם אם לא הוכחו העילות בפורטו לעיל, כדלקמן: 
"(ג) בית המשפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".   
בערר שלפני שתיים הן השאלות שיש להתייחס אליהן. השאלה הראשונה, האם צדק בית משפט לתעבורה בקביעתו כי העורר לא עשה "ככל שביכולתו" על מנת למנוע נהיגת הרכב על ידי בנו. השאלה השנייה, האם מתקיימות "נסיבות אחרות" המצדיקות ביטול צו השבתת הרכב. 
אחת מהעילות המצדיקות את ביטול צו השבתת הרכב הקבועה בסעיף 57ב(ב)(2) היא כי בעל הרכב עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את העבירה. המדובר בדרישה המופנית לבעל הרכב ובאשר להיקף הדרישה ומהותה קבע בית המשפט העליון בעניין אמברם כי "מידת האזהרה הניתנת לילד צריכה להיות תלויה בנסיבות הפרטניות של העניין ככל שהן נוגעים לשימוש ברכב. במסגרת הנסיבות הרלבנטיות יש להתחשב בראש ובראשונה בסוג האירוע בשבילו נעזר הנהג ברכב. כך, באם הרכב ניטל כדי לנסוע למסיבה או לבילוי אחר שצפוי לכלול שתיית אלכוהול, יש להטיל נטל מוגבר על בעל הרכב לוודא שלא יבוצע ברכבו שימוש אסור. בהמשך לכך, ככל שמקום הבילוי מרוחק יותר ואינו מציע חלופות תחבורתיות (דוגמת תחבורה ציבורית), כך, ראוי שהנטל על בעל הרכב יהיה גדול יותר. זאת, שכן בפועל, אף אם בתחילה הנהג כלל לא התכוון לשתות אלכוהול, באם לבסוף עשה זאת, לא תהיה בפניו כל דרך שלא לנהוג ברכב בשכרות. בהמשך לכך, יש מקום לתת משקל לגיל הנהג, לניסיונו בנהיגה ולעבירות נהיגה קודמות שבוצעו על ידו ככל שישנן. ככל שעסקינן בנהג צעיר יותר, וללא ניסיון נהיגה, הסיכוי כי יעריך הערכת יתר את כישורי הנהיגה שלו וינהג בשכרות עולה. וודאי שבמקום שבו לנהג הרשעות תעבורה בגין שימוש אסור ברכב, על בעל הרכב להקפיד הקפדה יתרה כי השימוש ברכב יהיה כדין. במישור היחסים שבין בעל הרכב לנהג, ככל שתדירות השימוש של הנהג ברכב גבוהה יותר, והוא משתמש בו במהלך חיי היומיום, יש מקום להקל בנטל המוטל על בעל הרכב להזהיר את הנהג בכל מקרה ומקרה".  
מתוך שאני בוחן נסיבות המקרה שלפני לאורם של החוק וההלכה הפסוקה, אני סבור כי החלטת בית משפט לתעבורה בדין יסודה. 
העורר טוען כי הרשה לבנו, נהג צעיר, לנהוג ברכב שבבעלותו לצורך נסיעה לתל אביב למטרת בילוי כשהוא ידע מראש כי בכוונת בנו לשתות אלכוהול ועל כן הזהירו כי אם ישתה אלכוהול לא ישוב לביתו באותו הלילה אלא ביום למחרת. הבן אכן עשה דרכו למחרת היום בשעות הבוקר, אלא שנהג ברכב כשהוא שיכור. ההוראה שנתן העורר לבנו שלא לנהוג ברכב לאחר שימוש באלכוהול אלא לאחר לינת לילה במקום הבילוי, היא אמנם אזהרה בעלת תוכן קונקרטי ביחס לנהיגה בשכרות, אולם אין בה די על מנת למלא אחר החובה לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע עבירה של נהיגה בשכרות.
אני סבור כי מקום בו ידע האב שבנו עתיד לעשות שימוש מופרז באלכוהול עד כדי ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, אזי מוטל עליו נטל מוגבר לוודא כי לא ייעשה ברכב שימוש של נהיגה בשכרות. היה על האב לדאוג ולוודא כי אם בנו יעשה שימוש באלכוהול- בהוראה מוחלטת וחד משמעית שלא ינהג ברכב  או שישוב לביתו תוך שימוש בתחבורה ציבורית. חובת העורר אינה מתמצית אפוא באזהרת הבן ובמתן הוראה על לינת לילה במקום הבילוי, אלא בדאגה לקיומו של נהג בגיר אחראי אחר שינהג ברכב חלף הבן. אני סבור כי לנוכח תכלית החקיקה במקרה שלפנינו, דהיינו מניעת הסיכון הרב שבנהיגה בשכרות, הרי שאם ידוע היה לעורר כי בנו עתיד לשתות משקאות אלכוהוליים, היה עליו למנוע לחלוטין מלהתיר לבנו לעשות שימוש ברכב. בנסיבות אלה, ברור הוא שהתרת שיקול הדעת אם נוהג הוא בשכרות אם לאו, לבנו "הנהג החדש", מסכלת תכלית החקיקה.
מידת החובה המוטלת אפוא על בעל הרכב במניעת ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות ברכבו על ידי מי שמורשה על ידו לנהוג ברכב היא נגזרת של מידת הסיכון לו מודע בעל הרכב בטרם מתן הרשאה לאחר לנהוג ברכב. אל לו לעורר לתת שיקול הדעת לבנו להחליט אם נוהג הוא בשכרות אם לאו. עליו היה למנוע מתן הרכב בידי בנו ולדאוג לאמצעי אחר להגעתו למקום הבילוי. במקרה דנן, לא עשה כן העורר. על העורר היה למלא חובתו בעשיית פעולות אלו על אף העובדה כי הינו אדם דתי אשר מנוע מלהתקשר לבנו ולוודא כי אינו נוהג ברכב כשהוא שיכור.  
במקרה דנן, בו מדובר בבעל רכב שהינו אדם דתי, אין בעובדה זו כשלעצמה להטיל עליו נטל מוגבר של מניעת ביצוע עבירה ופיקוח, כטענתו, אלא לחייבו לאיין את הסיכון לשימוש ברכב במצב של שכרות, לפי התנאים ובנסיבות העומדים לרשותו. וכפי שפירטתי לעיל, אין העורר עמד בחובתו זו. 
העורר הוסיף וטען כי העובדה שבנו אכן לן בלילה לאחר ששתה אלכוהול במקום הבילוי ולא נהג ברכב מלמדת כי עמד בנטל המוטל עליו וכי הוראותיו לבנו היו אפקטיביות והוא ציית להן, אלא שהבן טעה בשיקול הדעת. אני סבור כי אף אם נכונה טענת העורר כי בנו טעה בשיקול הדעת עת סבר לעצמו כי אינו נמצא במצב של שכרות, אין בה אלא ללמד כי היה על העורר לנקוט בפעולות המונעות אף שיקול דעת מוטעה של הבן שהרי "ככל שעסקינן בנהג צעיר יותר, וללא ניסיון נהיגה, הסיכוי כי יעריך הערכת יתר את כישורי הנהיגה שלו וינהג בשכרות עולה".  
באשר לקיומן של נסיבות אחרות המצדיקות ביטול האיסור על שימוש ברכב, מצאתי כי אכן לא ניתנה לכך התייחסות מיוחדת בהחלטת בית משפט לתעבורה, אלא שבנסיבות העניין איני מוצא כי אלה מצדיקות ביטול צו איסור השימוש ברכב. העורר טוען כי מדובר ברכב מיוחד המותקן בו וו גרירה והמשמשו לצורך עבודתו בהובלת ציוד כמפיק אירועים. העורר לא טען וממילא לא הוכיח כי זהו הרכב היחיד המצוי בשימושו לצורכי עבודתו, וכי אין אפשרות לשכור רכב אחר תחתיו. מכל מקום, איני סבור כי במקרה זה, קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות ביטול האיסור לשימוש ברכב או קיצור התקופה.
 
נוכח כל הנימוקים שפירטתי לעיל, אני דוחה את הערר. 
 


 
פגע בפעוט הולך רגל וזוכה בערעור
 
עפ"ת 55108-02-16 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בפני כבוד השופטת קלרה רג'יניאנו. החלטה ביום 13 ספטמבר 2016.
 
הדיון הוא על פסק דין של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה בתיק ת.ד. 5711-12-12 
מיום 17.1.2016, במסגרתו הורשע המערער בעבירות של אי האטה לפני מעבר חציה, נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה של ממש. 
המערער נדון לקנס בסך 4,000 ₪, פסילת רישיון הנהיגה למשך 40 חודשים, פסילה על תנאי למשך 3 חודשים למשך 3 שנים, מאסר על תנאי למשך 7 חודשים ושרות לציבור  בהיקף של 250 שעות.
נגד המערער הוגש כתב אישום לבית משפט לתעבורה ממנו עולה כי ביום 26.6.2011 נהג המערער באוטובוס במודיעין עילית ובהתקרבו למעבר חצייה לא נתן זכות קדימה לפעוט בן שנתיים וחצי אשר חצה את הכביש ללא השגחת מבוגר במעבר חצייה, משמאל לימין, כיוון נסיעת הנאשם.
על פי הנטען, המערער לא האט את הרכב בהתקרבו למעבר חצייה, לא עצר רכבו, לא נתן זכות קדימה להולך הרגל במעבר החצייה ומנע ממנו להשלים את חצייתו בבטחה, פגע בו עם רכבו וגרם לו לחבלות של ממש. 
נטען כי המערער נהג ברשלנות ולא נקט באמצעים הדרושים למניעת התאונה. 
 
תשובת המערער לכתב האישום
בתשובה לכתב האישום מסר המערער כי במהלך הנסיעה נסע אחריו מישהו שציפצף. לימינו עמד נוסע. לאחר שחלף 10 מ' ממעבר החצייה הסתכל במראה השמאלית, וכאשר התכוון ללחוץ על הדוושה כדי להמשיך בנסיעה, הנוסע שעמד לימינו צעק שיש ילד. הוא בלם ואז יצא לחלץ את הילד. המערער הוסיף שהילד התפרץ לכביש והפגיעה בו לא הייתה במעבר החצייה.
בהמשך מסר: "אני לא מודה שזה היה במעבר חציה. אני לא מודה שהייתי בנסיעה. הייתי בעצירה. הילד השתחל מבין המכוניות לא יכולתי לראות דבר כזה. הנוסע שהיה לצידי יכול היה לראות דבר כזה. הוא היה גבוה. איך שהוא צעק ואמר שהילד נמצא בפגוש, שהתחלתי לנסוע, ישר בלמתי, לא הייתי בנסיעה ולא בלמתי שנתתי לו מכה".
המערער כפר בכיוון חציית הולך הרגל, כפר בעובדה שהיה בנסיעה, כפר בהתרחשות התאונה על מעבר החצייה וטען שלא היה ביכולתו לראות את הולך הרגל עובר לפגיעה.
לא הייתה מחלוקת לגבי התרחשות התאונה ותוצאותיה. 
 
הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה
בית משפט לתעבורה סקר בהכרעת הדין את העדויות שבאו בפניו והמסמכים שהוגשו ובסופו של יום הרשיע את המערער. בית המשפט ביסס את הממצאים על עדותם של נוסע, בוחן התנועה וקצין בוחנים. 
לא הייתה מחלוקת לגבי תיאור הכביש. הכביש במקום מחולק על ידי אי תנועה בנוי לשני מסלולי נסיעה. באי התנועה מוצבת גדר הפרדה בגובה 1.20 מ'. במקום בכביש המסומן כמעבר חצייה, פתח בגדר המאפשר מעבר בין שני המסלולים. בסמוך לפתח שיחים בגובה 1.40 מ', בולטים חצי מטר מעמוד הגדר לכיוון הכביש בכיוון נסיעת המערער. בסמוך למעבר החצייה, אי התנועה מתרחב ב-85 ס"מ. מהירות הנסיעה המותרת במקום היא 50 קמ"ש. המערער נהג במהירות איטית.
בית המשפט לתעבורה קבע כי מעבר החצייה ברור ומואר ושדה הראייה מכוון נסיעת האוטובוס, עד למעבר החצייה פתוח, מעל 120 מ'.
נקבע כי בחזית האוטובוס, נוצר משולש מסוים שהשטח מתחתיו הוא שטח מת ותפקיד המראות באוטובוס להציג את השטח הנמצא בחזית האוטובוס.
בית המשפט לתעבורה נתן אמון בעדותו של הנוסע וקבע כי הולך הרגל חצה את הכביש בריצה, במעבר החצייה משמאל לימין כיוון נסיעת המערער, לכיוון האחיות שלו שחיכו לו בצד ימין של הכביש. מכאן שנדחתה גירסתו של המערער כי הולך הרגל חצה את הכביש מימין לשמאל. 
 
בית המשפט לתעבורה אימץ את הממצאים שפורטו בדו"ח הבוחן ובעדותו בבית המשפט וקבע כי: 
  • הפגיעה בהולך הרגל הייתה בפגוש הקדמי של האוטובוס, 60 ס"מ מדופן שמאל לאחר שהולך הרגל הספיק לחצות כ-2 מטר מאי התנועה. קביעה זו מבוססת על סימן של ניגוב אבק בתחתית הפגוש הקדמי של האוטובוס (על פי חוות דעתו של הבוחן, ניגוב האבק מצביע על מקום הפגיעה).
  • נקבע כי שתי קווצות שיער של הולך הרגל שנמצאו מתחת לאוטובוס מצביעות על נתיב גלגול הולך הרגל מתחת לאוטובוס לאחר הפגיעה.
  • נקבע כי כתם הדם שנמצא 4.8 מ' אחרי מעבר החצייה, כיוון נסיעת המערער, מצביע על מקום שכיבתו הסופי של הולך הרגל לאחר הפגיעה.
  • נקבע כי איזור האימפקט היה ממעבר החצייה עד למקום שכיבת הולך הרגל.
  • (בית המשפט התבסס על אמרתו של המערער בחקירה ועדותו בבית המשפט והסיק מדבריו  שניתן היה להבחין בהולך הרגל גם בשטח המת.
  • נקבע כי המערער לא הבחין בהולך הרגל עובר לפגיעה, למרות שלא הייתה לו מניעה טכנית להבחין בו.
  • בית המשפט לתעבורה אימץ את מסקנותיו של בוחן התנועה וקבע כי המערער יכול היה למנוע את התאונה בכל מצב (בין אם הולך הרגל חצה משמאל לימין, או שחצה מימין לשמאל או שהולך הרגל הסתובב על הכביש).
  • בית המשפט לתעבורה קבע כי על פי התרשמותו המערער לא נקט באמצעי זהירות הנדרשים בהתקרבו למעבר החצייה ולא היה מרוכז בנסיעה ובמתרחש בכביש.
  • נקבע כי ייתכן והייתה רשלנות תורמת של הולך הרגל ש"התפרץ בריצה אל מעבר החצייה אולם היה על הנאשם לצפות שילדים עשויים לפרוץ לכביש בקרבת מעבר חצייה בייחוד כאשר אזור החצייה מוכר היטב לנאשם כמקום שכל הזמן יש ילדים בכבישים.

 

נימוקי גזר הדין של בית משפט לתעבורה
בית משפט לתעבורה פירט בגזר הדין את עיקרי האירוע וציין כי נפגע העבירה הוא פעוט בן שנתיים וחצי, שחצה את הכביש ללא השגחת מבוגר ונפגע כתוצאה מאופן נהיגתו של המערער. הפעוט נחבל באופן חמור בראשו והובהל לבית החולים. על פי עדותו של האב הפעוט סובל מקשיים חבריים, קושי בתפקוד יומיומי ובעיות ראיה בעין אחת.
המערער מועסק כנהג אוטובוס. נוהג משנת 1979. בעברו 23 הרשעות קודמות. האחרונה מ- 2009. אין בעברו תיקי תאונות דרכים.
כעולה מתסקיר שרות המבחן, המערער מתקשה לקבל אחריות בגרימת התאונה ותוצאותיה ומאשים את הוריו של הפעוט באחריות לתאונה. שירות המבחן התרשם שההליך המשפטי המתנהל נגדו והמחירים שהוא משלם מהווים גורם מרתיע.
בית משפט לתעבורה ציין כי מצא רשלנות במידה מסוימות מצידו של הפעוט ולפחות של הוריו שלא השגיחו עליו.
 
נימוקי הערעור
בפתח נימוקי הערעור טען בא כוח המערער כי רשלנותו התורמת של הולך הרגל (או של הוריו) "זועקת לשמיים" והיא כה גבוהה עד כי יש ביכולתה לנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה לתוצאות התאונה. נטען כי אין ביכולתו של נהג סביר לצפות כי פעוט בן שנתיים וחצי יחצה לבדו בלילה את הכביש (בשעה 20:20 לערך) ללא השגחת מבוגר ובנסיבות אלה יש לזכות את המערער ולחילופין להתערב בעונש בצורה ניכרת.
נטען, כי עצם התקיימותה של התאונה במעבר חצייה, אין משמעותה אחריות מוחלטת של הנהג לתאונה ועל התביעה מוטלת החובה לחקור את נסיבות האירוע לרבות שיחזור, ולהצביע בפני בית המשפט כיצד ניתן היה למנוע את התאונה.
  • נטען כי מקום הימצאו של כתם הדם, כ-4.8 מ' לאחר מעבר החצייה, אינו מוביל למסקנה יחידה כי האימפקט היה במעבר החצייה ולכן כל קביעה לגבי מקום החצייה, המסתמכת על כתם הדם בלבד, הינה השערה לא מבוססת.
  • נטען כי אין בחומר הראיות עדות לפיה הולך הרגל חצה במעבר חצייה. בא כוח המערער  מציין כי הנוסע עד התביעה שהיה העד היחיד לתאונה, לא מסר בעדותו במשטרה כי הילד חצה במעבר. 
  • נטען, כי יש לבצע שחזור התאונה במקרים כגון אלה, במקרה הנדון לא נעשה שחזור והבוחן לא העיד כיצד ניתן היה למנוע את התאונה.
  • נטען כי קביעת בית המשפט לתעבורה כי הפגיעה בהולך הרגל הייתה בפינה הקדמית הימנית, סותרת את כל הממצאים.
  • באשר לקביעת בית המשפט לתעבורה כי לא הייתה מניעה טכנית שמנעה מהמערער להבחין בהולך הרגל, נטען כי לא הייתה בפני בית המשפט עדות המתייחסת לנקודת הזמן בה ירד הולך הרגל לכביש ומה היה המרחק בנקודת זמן זו בין האוטובוס להולך הרגל.
  • נטען כי על פי ניסוי שדה הראיה שעשה קצין הבוחנים, השטח המת לגבי המערער משתרע בטווח של 2.65 מטרים מלפני האוטובוס ובהיעדר נתונים אחרים לא ניתן לשלול את האפשרות כי הולך הרגל ירד לכביש, בתחום 2.65 מ', דהיינו בשטח המת של האוטובוס ולכן המערער לא הבחין בו מבעוד מועד.
  • בנסיבות אלו ולנוכח האמור לעיל נט

חדשות

  • שינויים והוספות לנקודות בעבירות תעבורה

    השינויים פורסמו ב-5 ביוני 2017, וייכנסו לתוקף ב-5 בינואר 2018. היכנסו לרשימה המעודכנת:

    קראו עוד...

    כביש מס' 1 רחב יותר, מהיר יותר, נוח ובטוח

    ביום ראשון בלילה (4 ביוני), יפתחו לתנועה שלושה נתיבים של כביש מספר 1, בקטע שבין מוצא לשער הגיא. ביום חמישי בבוקר (8 ביוני), יפתחו לתנועה שלושה נתיבים של קטע הדרך המקביל, בין שער הגיא למוצא. בקטעי הכביש החדשים תועלה המהירות המרבית המותרת ל-100 ו-110 קמ"ש (למעט מנהרות הראל) בהתאם לתנאי הדרך.

    קראו עוד...

    תאונות דרכים עם נפגעים - סיכום שנת 2016

    הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: עלייה של 4% במספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנת 2016 וירידה של כ-0.8% בתאונות דרכים עם נפגעים, לעומת שנת 2015.

    קראו עוד...

    גושפנקא לשימושים בשול הדרך

    תקנה 33(ג) מתירה למי שלומד נהיגה או משתלם בנהיגה, כשהוא מלווה במורה נהיגה, לסטות לשול הדרך ולחזור לכביש על פי הוראת מורה הנהיגה. עתה נוספו עוד שתי הרשאות לנהיגה (או מעבר) בשול הדרך.

    קראו עוד...

    חדשות בתקנות:

    ב-28.2.17 פורסמו תקנות חדשות: 1. הגדרת יחידת הינע חיצונית לכיסא גלגלים; 2. רכב זעיר; 3. חובת מערכת התרעה על השארת ילדים ברכב להסעת תלמידים.

    קראו עוד...

    ייקור העבריינות

    ב-22.2.17 פורסמו קנסות התעבורה החדשים על פי החלטת ועדת הכלכלה של הכנסת. הקנסות החדשים בתוקף החל מ-24.3.17. הבשורה הרעה לעברייני התנועה היא העלאת פסגת הקנס מ-1,000 ש"ח ל-1,500 ש"ח.

    קראו עוד...

    המרת רישיון נהיגה מזורזת לחיילים עולים חדשים

    בשורה טובה לחיילים עולים חדשים. חיילי צה"ל, בעלי רישיון נהיגה זר יוכלו לבצע ביום חמישי 16 בפברואר מבחן נהיגה מעשי ("טסט") ולקבל רישיון נהיגה ישראלי בתוך מספר שעות. זאת, במסגרת "יום סידורים לחיילים בודדים".

    קראו עוד...

    הנפקת רישיון נהיגה גם בדואר ישראל

    במסגרת שיתוף פעולה בין משרד התחבורה לחברת דואר ישראל, החל מ-8.2.17 יוכל כל נהג שתוקף רישיונו פג ולא קיבל את רישיון הנהיגה לכתובתו או נהג שרישיונו, אבד, נגנב או נפגם להנפיק רישיון נהיגה בסניפי הדואר ברחבי הארץ.

    קראו עוד...

    החלפת לוחית זיהוי ללא תשלום

    עקב סערה זוטא שהתעוררה ברשתות החברתיות, אנו מבקשים להזכיר ולהדגיש: הוראת נוהל מס' 31 של אגף הרכב ושרותי תחזוקה מורה למכוני הרישוי להחליף לוחית זיהוי שאינה תקינה בחדשה ללא תשלום.

    קראו עוד...

    אין עוד מסמכים מצולמים בידי נוהג ברכב תאגיד

    ב-24.1.17 הופץ ע"י מנהל תחום קציני בטיחות בתעבורה במשרד התחבורה מסמך שלפיו יש להפסיק את הנוהג לתת מסמכים מצולמים בידי הנוהג ברכב תאגיד המעסיק קצין בטיחות.

    קראו עוד...

    קנסות מכבידים יותר

    ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את הצו להחמיר ענישה על עבירות נהיגה חמורות. ההחמרה טרם פורסמה ולפיכך תקפים עדיין שעורי הקנס הקודמים. כשהקנסות החדשים ייכנסו לתוקף נדווח כאן. הסקרנים יכולים להיכנס וללמוד על גובהן החדש של הקנסות.

    קראו עוד...

    תיקונים בדיני התעבורה

    ב-29.12.16 פורסמו תיקונים בדיני התעבורה בנושאים מנהליים בדרך כלל. בחרנו להציג כאן את החשובים שבתיקונים.

    קראו עוד...

    מידע תעבורתי לקציני בטיחות

    חלק י' בתקנות התעבורה קובע סדרי בטיחות בהפעלת כלי רכב במפעלים ודן במהות של קצין הבטיחות במפעל ובתפקידיו השונים. ב-20.12.16 פורסמו הוספות לחלק זה, לפיהן יהיה על קצין הבטיחות לבדוק את את פרטי רישיון הנהיגה שלו וכן את המידע התעבורתי על נהגים חדשים וותיקים.

    קראו עוד...

    אופנועים בנת"צים של תל אביב

    משרד התחבורה מרחיב את הפיילוט המתיר נסיעת רכב דו-גלגלי בנתיבי תחבורה ציבורית בכל הנת"צים שבתל אביב. זאת, בעקבות ניסוי מוצלח שנערך בחודשים האחרונים.

    קראו עוד...