מהספרון: מכתבים מגן הנשמות
מאת: אשר אמדו
מכתבה של סבתא לתום
תום יקירי, שלום רב! מה שלומך, מתוק שלי? אני כל כך מתגעגעת אליך! צר לי על שלא כתבתי לך עד עתה.
גם עכשיו אני מתקשה לעשות זאת, אבל למרות הכול אזרתי עוז וחלטתי לשלוח לך מכתב קצר.
אני מרחפת בין שמים לארץ ולא מוצאת מרגוע. נשמתם של סבא ושל אבא שלך מרחפות פה גם הן ומנסות למצוא שלווה. אני פוגשת בהן לעתים רחוקות, ובפגישותינו החטופות אנו רק מחליפים בינינו מבטים קצרים. אני משוכנעת שאף הם, כמוני, חושבים עליך רבות; אך הם טרודים בענייניהם, ואני בענייניי.
תום, חמוד שלי, אני סקרנית לדעת איך מתנהלים חייך. גדלת בינתיים, ואני בטוחה שנשארת יפה כפי שהיית. אני זוכרת איך בגן הילדים נהגו הכול להתפעל מיופייך ומשערך הזהוב.
אני מרבה לחשוב גם על אמא ועל אחיך טים. אני מקווה שהוא חזק ובריא, וכי חזר לתפקד כפעם.
תום מתוק שלי! אני נזכרת, ושוב נזכרת, באותו יום שבו יצאנו שמחים מיוהנסבורג לדרבן לחופשה השנתית שלנו: אתה, אמא, אבא וטים במכוניתכם; ואני וסבא במכוניתנו. סבא חיכה זמן רב לחופשה הזו. לכבודה טיפל במכונית בקפידה רבה וקנה ערכת גולף חדשה.
תומי, אני זוכרת איך כשעצרנו בפונדק הדרכים להפסקה, היית כל כך רעב, עד שביקשת קציצת המבורגר נוספת. אני ואמא הבטנו זו בזו, ומישהי מאתנו אמרה: "התיאבון חזר אליו".
המשכנו בטיול, אך לרוע מזלנו מיד כשהתחלנו בנסיעה על הכביש המהיר, אירע תקר באחד מגלגלי המכונית שלנו. אבא ואני נרתמנו לסייע לסבא במלאכת החלפת הגלגל. עמדנו אתו בין שתי המכוניות ופינינו חפצים בזהירות כדי להגיע לגלגל הרזרבי. אמא נשארה לשבת במושב האחורי והאכילה את טים מבקבוק.
הו תומי, מותק שלי, הכול התנהל כשורה עד הרגע הגורלי, שבו חבורת חיילים שיכורים התנגשה בכוח רב בחלקה האחורי של המכונית. מעוצמת המכה עף טים ככדור רוגבי היישר לעבר השמשה הקדמית ונפגע קשה בראשו. שלושתנו, שעמדנו בין שתי המכוניות, נמחצנו למוות. חלקים מאתנו- התעופפו לכל עבר: ידיים, רגליים...
אני זוכרת את כוחות ההצלה, את האמבולנסים, מנסים להנשים קודם כול את אבא שלך, אחר כך אותי, ולבסוף את סבא.
סבא מלמל כמה מילים, ולכן התעקשו במיוחד לנסות להחיותו. אך המאמצים לא עלו יפה. זמן קצר לאחר מכן התעופפה גם נשמתו אל על והדביקה את נשמתי שלי במעופה.
אבא גסס במשך כמה ימים בבית-החולים בדרבן, לשם הובל, אך גם את נשמתו פגשנו מאוחר יותר, מרחפת לידינו פה בגן.
תום שלי, הייתי שמחה אילו רק יכולתי לקבל ממך סימן כלשהו: ניע, חיוך קטן... אתה כבר גבר צעיר היום. הייתי רוצה לפגוש את חבריך. אולי את רעייתך או רעייתך-לעתיד. אני נשרפת: אש אוחזת בעצמותיי מגעגועים אליך.
שאלה נוספת מטרידה אותי בקשר אליך: מה למדת? תמיד אהבת חיות מחמד, ואני ואמא חשבנו שמתאים לך להיות וטרינר. האם אכן זה מה שאתה היום?
מיד לאחר התאונה חשבתי קודם כול עליך. שאלתי את עצמי איפה אתה, מה קרה לך, האם נפגעת, האם אתה חי... אלא שלמרבה המזל ברגע שבו הגעתי לגן הנשמות, הבנתי שניצלת.
הסקרנות שלך- היא שהצילה אותך. דילגת מעל מעקה הבטיחות שבשולי הדרך כדי לאסוף אבנים צבעוניות (ובאותה הזדמנות גם עשית פיפי). היית ילד תוסס וסקרן,
תומי. אין לך מושג עד כמה שמחתי על שהתעכבת בדקות גורליות אלו.
ומה אתי? אתה בוודאי שואל, סקרן לדעת מה עובר על סבתא שלך בימים אלה. ובכן, משעמם כאן למדי. אני מרחפת לי בינות העננים. לעתים הם אפורים ולפעמים לבנים. אני מאוד אוהבת את ענני הנוצה, כי דרכם, בין נוצה לנוצה, עולה בידי להגניב מבט קטן בנעשה שם למטה אצלכם.
אני מרבה להתפלל ומקדישה לתפילה שעות רבות, אבל במשך מרבית היום אני נחה. נחה וחושבת על כולכם: אתה, אמא, טים...
אגב, לא תאמין כמה שפות אני שומעת כאן סביבי. לא תיארתי לעצמי שיש שפות רבות כל כך בעולם.
תום חמוד, אני מקווה שאתם נזכרים בי לעתים. מסור דרישת שלום חמה לאמא, חבק אותה ואת טים ואמור לה שסבתא מרתה תמיד אבל תמיד תמשיך לאהוב אתכם. כשאפגוש את סבא ואת אבא בגן הנשמות, אמסור להם שכתבתי לך.
שהאל ישמור עליכם, פרח שלי! ממני האוהבת, חושבת, ומתגעגעת,
סבתא מרתה.